טו. פיסקא: אם הבור קדם אבל הכא זיקא קא ממטי לה – מה שכתבתי במהדורא תינינא דהינו אש ואמאי פטר ליה רבינא ואמאי אתקפיה מר בר רב אשי מזורה ורוח מסייעתו ולא אתקפיה מאש והרביתי שם דברים להוציאו מתורת אש. הכל הבל דודאי כי אש גמור הוא ולא קשיא ולא מידי דכיון דסבר ר׳ יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו אם יעשה אש בשלו והניזק עומד בצדו ורואה אותו והוזק ממנו אין המדליק חייב כי אומר לו היה לך להרחיק את עצמך. שאני עושה בתוך שלי מה שאני רוצה ועליך להרחיק את עצמך או שתשמור עצמך מן הנזק אך אם האש חשוב חיציו מודה ר׳ יוסי שעל המזיק להרחיק את עצמו ומשום דסבר רבינא שאין האש חיציו ממש מפני שהרוח מוליכה היה מתיר להני דנפצי כיתנא שעל איזו אש היה מחייב ר׳ יוסי כגון שהדליק בתוך שלו ויצאה והזיקה גדישו של חברו שלא היה הניזק שם שיוכל לשמור או להרחיק את עצמו או אינו יכול להרחיק כל הגדיש וכן באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בדרך הליכתן מפני שלא ראו אותם עוברי ברשות הרבים שייזהרו מהם ולא יעברו משם. אבל אם היה גגו של ראובן סמוך לחצרו של שמעון ושם ראובן חפציו בגגו והיו לו לשמעון כלים בחצרו אינו יכול לומר לו פנה חפציך מעל הגג שלא יפילם הרוח וישברו את כליי מפני שעל הניזק להרחיק את עצמו והכא נמי הני דנפצי כיתנא בתוך שלהם היו מנפצים והעוברים ברשות הרבים רואים אותם ויכולים להרחיק את עצמם ואל יעברו סמוך להם ולא יינזקו ומשום הכי התיר להם רבינא לנפץ ואתקפיה מר בר רב אשי מזורה ורוח מסייעתו דחשיב מעשה לעינין שבת והכא נמי גיריה הוו ועל המזיק להרחיק את עצמו ואף על גב דבפרק הכונס צאן לדיר אמרינן ת״ר המלבה וליבתו הרוח. אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור ואקשי׳ ואמאי ליהוי כי זורה ורוח מסייעתו. ופריק רב אשי היכא אמרינן זורה ורוח מסייעתו לעינין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור לא דמיא ההיא להכא דהתם כיון שלא היה האש מלובה עדין לא ייקרא אש כדפריש׳ התם שלא ייקרא אש האמור בתורה גחלת אלא שלהבת וכיון שהשלהבת לא באה מכחו אלא מכח הרוח אף על פי שהוא עזר לרוח גרמא חשיב ליה ולא חייבתו תורה אלא כשליבה הוא לבדו ועשה הוא השלהבת ואחרי כן בא הרוח והוליכתה אבל הכא הרקתא היא המזקת כמו השלהבת. והרקתא הוא מוציאה מן הפשתן ולא הרוח וכיון שבכוחו מוציא הרקתא אף על פי שהרוח מוליכה ליהוי כאילו הוליכה הוא דומיא דזורה ורוח מסייעתו וייחשב גיריה ועל המזיק להרחיק את עצמו. וגם לשלם הנזק ולא דמיא רקתא אלא למלבה הגחלת שהוא לבדו ליבה אותה ועשה השלהבת ורוח הוליכה והזיקה שהוא חייב ורבינא סבר דהתם ניחא ליה דליזיל אבל הכא לא ניחא ליה דליזיל כדלקמן. ואי קשיא: ואף על גב דממטי לה זיקא אמאי לא חשיב לה גיריה רבינא כיון דהיא אש גמורה והא קימא לן כר׳ יוחנן דאמר אשו משום חיציו. תשובה: קסבר רבינא אמת ודאי דאשו משום חיציו היא וחייב בד׳ דברים שכיון שהרוח עתיד להוליכה עד שם כאילו זרקה הוא עד שם דמי להתחייב בד׳ דברים ולחייב בה את הטמון. אבל מיהו היכא דניזק יכול להרחיק את עצמו דסבירא ליה לר׳ יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו אך אם הן גיריה קסבר רבינא דלא חשיבי גיריה אלא מאן דאזיל מחמתיה אבל הכא דזיקא ממטי לה כנזק הבא מאליו דמי דומיא דנבלות וקברות ובורסקי דזיקא ממטי לההוא ריח רע וסבירא ליה לר׳ יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו ומר בר רב אשי דאתקפיה לא אתקפיה אלא דאזלא נמי מכוחו כשמנפצה ואף על פי שהרוח מסייעתו גיריה הוי דומיא דזורה ורוח מסייעתו אבל אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו סמוך לחצר חברו דלא אזלי מכוחו אלא הרוח מוליכתם אף על גב דאילו הזיקו ברשות הרבים חשבינן להו כחיציו לגבי חצר חברו שיכול הניזק להרחיק את עצמו מודי מר בר רב אשי דלא חשיבי גיריה ועל הניזק להרחיק את עצמו ולא דימה לזורה אלא המנפץ שבכוחו וברוח הולכת הרקתא וכן גץ היוצא מתחת הפטיש בכח הכאת הפטיש יוצא הגץ והרוח מסייעו והאי דאקשי׳ לרבינא מגץ ולא מזורה מפני שיש להשיב התם מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא ילפינן נזקין משבת להכי אקשינ׳ ליה מגץ ואילו היה רוצה היה מתרץ כגון שיצא מכח מכת הפטיש ויצא בלא סייוע הרוח אלא שרוצה לתרץ תירוץ אחר לגץ ולזורה דבשניהם ניחא ליה דליזלו והילכך סייוע הרוח חשיב מעשהו אבל הרקתא דלא ניחא ליה דתיזיל אין סייוע הרוח חשוב מעשהו אלא כנזק הבא מאליו דמי ועל הניזק להרחיק את עצמו ודוקא לאותן הרואין את המנפצין אבל אם הזיקה הרקתא לבני אדם שאינן יכולין לראות לא מיבעיא אם בכח ניפוצו הלכה והרוח סייעתו אלא אף על פי שהרוח בלבד הוליכה והזיקה חייב לשלם כיון שאין לו לניזק להיזהר כדין כל אש שהרוח מוליכה וחייב.